החופש הגדול - אני בחליפה, הם בפיג’מה, והלב שלי נקרע

שלום, אהובה, מה שלומך בימים מאתגרים אלו?

כולם בבית! המתבגרים משועממים, והקטנים רבים על כל שטות. הכול דביק וחם כל כך, הבית בלגן אינסופי, ושעמום שלא נגמר…

והאוכל, אוי, האוכל… לפעמים זה מרגיש כאילו לא משנה כמה תבשלי וכמה סירים יהיו על הגז – הילדים תמיד יישארו רעבים. זה כאילו בקיץ, יחד עם החופש הגדול, הם מקבלים מתנה נסתרת: מין קיבה נוספת. קיבה סודית, כזו שלא משנה כמה תנסי למלא אותה – תמיד היא לוחשת להם: "אמא, מה יש לאכול?".

בקיצור, הילדים צריכים אותך ממש, אבל את צריכה לצאת לעבודה… אח, לפחות כבר רואים את האור בקצה המנהרה.

ברור לי ש"ההוא" שהמציא את החופש לא היה הורה. אחרת הוא לא היה מעלה בדעתו להשאיר אותנו, האמהות, חודשיים שלמים עם כל הבלגן הזה בבית. אני תמיד מדמיינת את אותו "גאון" יושב במשרד שלו, מחליט על לוח שנה חדש לבית־הספר, בלי לשמוע ברקע: "אמאאא, משעמם לי!".
אם היו לו ילדים, החופש הגדול היה נגמר עוד לפני שהתחיל.

טוב, תכל'ס – פשוט כולנו רוצות להיות עם הילדים בחופש, ולא לשבת שעות במשרד משמים עם ים עבודה, כשהילדים בבית לבד.

אבל תודי שיש בזה משהו אירוני: איך כל שנה אנחנו שוב מופתעות מיולי־אוגוסט, כאילו לא ידענו שזה חוזר כל שנה…

מרוב ייאוש שאלתי את הבינה המלאכותית למה בכלל המציאו את החופש. וזה מה שהיא ענתה:
"שאלה מצוינת! החופש הגדול במתכונתו הנוכחית נוצר היסטורית עוד במאה ה־19, בעיקר בגלל צרכים חקלאיים וכלכליים. הילדים היו צריכים לעזור בשדות בקיץ. עם הזמן זה הפך למסורת, ובתי ספר בעולם אימצו את המודל הזה גם כשכבר לא היה בו צורך אמיתי."

מבינה? מי שהמציא את החופש הגדול חשב על טובת ההורים – אבל לא חווה את המציאות של ילדים קטנים בבית באמצע הקיץ. איפה השדות ואיפה אנחנו… אבל החופש הגדול נשאר בשלמותו.

אני כל כך מבינה אותך. גם אני הייתי שם עד לפני כמה שנים, בדיוק באותו מקום. וואו, זה היה מתסכל ומתיש… בכל שנה מחדש הייתי מופתעת מהכאב הזה, ותמיד שאלתי את עצמי: למה אף אחד לא חשב על האמהות, שנשארות קרועות בין שני עולמות?

כי את מרגישה שהילדים צריכים אותך ממש, אבל במקביל את יודעת שאת חייבת גם לעבוד. ואז מגיעה הדילמה שמלווה כל אמא בתקופה הזאת: איך אני גם שם איתם?

ובכל פעם שהם היו שואלים: "אמא, מתי תחזרי?", הייתי נותנת תשובה חצי מתחמקת, ויוצאת לעבודה בחיוך מאולץ. נועלת נעליים יפות, אבל בפנים הלב שלי היה נשאר בבית עם הילדים.

מצאתי את עצמי בולעת דמעות בדרך לעבודה, ושואלת: למה אני צריכה לעבוד ככה דווקא כשכולם בבית?

ושלא נדבר על כל התמרונים למיניהם – איפה להשאיר אותם כשהם קטנים יותר ולא יכולים להישאר לבד. אבל האמת? בתוכי ידעתי שזה חייב להיות ככה.

ואז הסתכלתי סביבי וראיתי נשים אחרות, שנדמו כאילו מצאו את הנוסחה. לא ידועות או משפיעות, נשים כמוני – אמהות, שניהלו עסק, לפעמים מהבית. הן התנהלו אחרת לגמרי, וקבעו לעצמן את סדר היום.

וזה אכל אותי מבפנים. כי ידעתי שאני לא פחות מוכשרת, לא פחות חכמה, לא פחות מסוגלת. אז למה אני לא שם? מספרת לעצמי "זה לא הזמן", "אין לי ביטחון", "אני לא מבינה בעסקים"…

כשבחרתי להיות עצמאית, משהו השתחרר. פתאום גיליתי שאני יכולה לקבוע את השעות שלי. להחליט שאני מקבלת לקוחות בערב, או כשבעלי יוצא עם הילדים לגן השעשועים. וגם אם הם בבית איתי ואני רוצה לעבוד על המחשב – עדיין אני איתם, והם לא לבד.

יכולתי גם לשבת אחרי שהילדים נרדמו, ולעבוד עד לפנות בוקר על סדנה. להחליט שהיום אני יוצאת לטיול משפחתי, ומחר אני עובדת בשעות אחרות, שנוחות לי. אפשרתי לעצמי להוריד קצת עבודה בתקופה הזו, בלי להרגיש שאני מתחננת לבוס או מפסידה כסף על כל דקה שאני לא במשרד.

בגלל שאני עצמאית – אני יכולה פשוט לנהל את השעות שלי בחופש, ולהיות עם הילדים שלי.

שלא תביני לא נכון – להיות עצמאית לא אומר שהכול קל. גם כעצמאית יש אתגרים ולחץ. אבל זה שפוי יותר, נותן חופש לתמרן, ומאפשר לחיות בקצב שלי, וגם להתמודד עם נקיפות המצפון בצורה אחרת… כי אני יודעת שאני בוחרת.

בקליניקה אני פוגשת נשים רבות שנמצאות בדיוק במקום הזה. מרגישות בדיוק את זה. מתמודדות עם אשמה, מצפון ותסכול. יודעות שהן יכולות לבחור הרבה יותר, אך לא מעיזות. והלב שלי נצבט.

ואז, אחרי תהליך, הן מבינות שהן באמת יכולות לעשות את זה. נשים מוכשרות וחכמות, שחיות בתחושה שהן חייבות לבחור בין קריירה לאימהות, ושכל בחירה משאירה אותן עם רגשות אשם כבדים. הן מספרות לי איך הן חוזרות מותשות מהעבודה, הילדים מתוסכלים, והן מרגישות שהחיים חולפים והן רצות בלופ אינסופי.

אבל אז הן מבינות שהן לא חייבות להישאר שם. הן יכולות ליצור לעצמן חיים אחרים. זה לא חייב להיות עסק ענק. מספיק עסק קטן, רגוע, שמבוסס על מי שהן ומה שיש להן לתת לעולם. גם אם את לא מאמינה בעצמך עדיין.

אני רואה את זה שוב ושוב: ברגע שאישה מתחילה להאמין בעצמה ולעשות צעדים קטנים – משהו נפתח. היא מגלה שיש לה יותר חופש ממה שהיא חשבה. היא נוכחת עם הילדים בלי רגשות אשם. היא מבינה שאפשר אחרת.

ולמה אני כותבת לך את זה?

כי אני יודעת שזה לא תמיד פשוט. אבל תאמיני לי – אפשר לבחור.

את לא צריכה להיות מיליונרית. אפשר להיות עצמאית גם בלי לדעת הכול. את לא צריכה להפוך לידועה או משפיענית. מספיק עסק קטן, אמיתי, שמותאם למי שאת – כדי שתוכלי לבחור, להחליט מתי לעבוד, כמה לעבוד ובאיזה קצב לחיות.

אז אם את קוראת את זה ומרגישה שמשהו נגע בך, ורוצה לחיות אחרת, יודעת שמגיע לך יותר, רוצה להפסיק להרגיש אשמה על כל בוקר שבו הילדים לבד – את מוזמנת למסע אמיתי שמחבר אותך למי שאת. מסע שמחזיר לך את הבחירה והחופש, שנותן לך כלים לבנות את עצמך מבפנים החוצה.

ולסיום, מתנה ממני אלייך.

אני רוצה לתת לך, טכניקת נשימה מדהימה – קצת כדי לשרוד את החופש הגדול. תמצאי לך כמה דקות פנויות, זה מגיע לך!

את כבר יודעת את זה: כשלך טוב – לכולם טוב. כשאת רגועה – כולם רגועים. כשאת שמחה – כולם שמחים.

טכניקה פשוטה לימים הללו, שנייה לפני שאת נגמרת: שבי בצורה נוחה, שתי רגליים על הקרקע, שתי ידיים על הירכיים. עצמי עיניים והרפי את הגוף – ממש להרפות. תחשבי שיש לך את כל הזמן שבעולם.

* שאפי אוויר וספרי בלב עד 4.
* החזיקי את האוויר ל־3 שניות.
* הוציאי את האוויר לאט עד 8.

חזרי על זה 5 דקות בבוקר ו־5 דקות בערב – ותרגישי רגועה הרבה יותר.

תנסי – זה עובד! וכשתרגישי רגועה יותר, הילדים ירגישו אותך רגועה יותר, ויהיו רגועים יותר.


פורסם בתאריך 21.8.25 - https://www.hidabroot.org/article/1213294